<h1>תניא רבתי סימן ע"ז</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[ר"ה כ"ט ע"א] תנו רבנן הכל חייבין בתקיעת שופר. כהנים לוים וישראלים. גרים. ועבדים משוחררין. טומטום ואנדרוגינוס. ומי שחציו עבד וחציו בן חורין. אנדרוגינוס. מוציא את מינו. אבל לא את שאינו מינו. ומי שחציו עבד וחציו בן חורין. אף לעצמו אינו מוציא. טומטום אינו מוציא לא את מינו. ולא את שאינו מינו. ושנו חכמים אין מעכבין את התינוקות מלתקוע. ומתעסקין בהן עד שילמדו. ואפילו בשבת. והני מילי בקטן שלא הגיע לחינוך. אבל בקטן שהגיע לחינוך. ביו"ט אין. בשבת לא. ירושלמי [פ"ד ה"ט] מתעסקין בהן עד שילמדו. אמר רבי אלעזר מתניתין בגדול ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת. ותני כאן מלמדין לתקוע בשבת. ואין מעכבין התינוקות מלתקוע ביו"ט. כתב בעל עשרת הדברות ז"ל. מסתברא שהנשים תוקעות לעצמן. אבל אחריני לא. לפי שאין אומרים לאדם חטא בשביל נחת רוח דנשים. אבל בשם רבינו ישעיה ז"ל מצאתי דוקא בלא ברכה שרי להו לנשים לתקוע לעצמן. אבל אם ברכו גילו דעתן שלשם חובה הן עושות. ואיכא תרתי לאיסורא. חדא דעוברות על בל תוסיף. ועוד דאיכא ברכה לבטלה.
<h2>דף י.</h2>
[ר"ה ל"ד ע"ב] אמר ר' יוחנן שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא. ותניא כוותיה. ותרועה בכלל תקיעה. שמע תשע תקיעות מתשעה בני אדם כאחד לא יצא. דתרי קלי לא משתמעי וכל שכן תשע. תקיעה מזה. ותרועה מזה. בזה אחר זה ואפילו בסירוגין. ואפילו כל היום כלו יצא. ואפילו שהה הרבה בין אלו התקיעות. חוזר למקום שפסק ואין צריך לחזור לראש התקיעה. מי שברך ואחר כך נתמנה לו שופר. תוקע ומריע ותוקע שלש פעמים. כלומר מי שהתפלל תפלת מוספים וברך תשע הברכות תוקע ומריע ותוקע שלש פעמים. אחת בשביל מלכיות. ואחת בשביל זכרונות. ואחת בשביל שופרות. טעמא דברך ואחר כך נתמנה לו שופר. אבל אי אית ליה שופר מעיקרא. כי שמע להו אסדר ברכות שמע להו. אמר רבא לא אמרו אלא בחבר עיר. תניא נמי הכי כשהוא שומען. שומען על הסדר. ועל סדר הברכות. בד"א בצבור. אבל ביחיד שומען על הסדר ושלא על סדר הברכות. כלומר מברך (על) הברכות תחלה ואח"כ תוקע כל התקיעות. יחיד שלא תקע. חבירו תוקע לו. ויחיד שלא ברך אין חבירו מברך לו. מצוה בתוקעין יותר מן המברכין. כיצד שתי עיירות. באחת תוקעין. ובאחת מברכין. הולך למקום שתוקעין ואין הולך למקום שמברכין, אע"ג דהכא ודאי מברכין. והכא ספק תוקעין ספק אין תוקעין, כי שמא כשילך הוא כבר תקעו. אפילו הכי ילך למקום שתוקעין. כתב בעל עשרת הדברות ז"ל. ומסתברא בימי הגזירה שמתיראין לתקוע בגלוי. עוד יש לומר באחת תוקעין שיודעין לתקוע. אבל אינן יודעין סדר הברכות. ובאחת מברכין שיודעין סדר הברכות ואין בהן איש שיודע לתקוע בשופר. וכתב בעל עשרת הדברות. וכשתוקעין מסתברא לברך כדרך שמברכין על המגילה שהיא על השמיעה ואין מברכין לשמוע. ורבינו אבן גיאת אמר שכתב רב עמרם ז"ל שאם ברך לתקוע טעות הוא. ונהגו לברך לשמוע. וכן אמר רבינו האי ז"ל. והכל תלוי במנהג. וחייב לברך זמן. ואינו נפטר באותו של קדוש היום. דזמנו בלילה. וזמנו של שופר ביום. המברך על השופר מיושב אין צריך לברך מעומד. ואפילו נאנס ראשון ונכנס אחר תחתיו. אין צריך לחזור ולברך. ואמר רבינו האי גאון ז"ל לפי שאינו מברך לתקוע אלא לשמוע. וכיון שברך הברכה שברך ראשון מיושב כבר יצא הוא וכל העם ידי חובה. אבל אחר שלא היה בשעת הברכה צריך לחזור ולברך. וטעמא קלישא הוא. ובתשובות רבינו האי ז"ל המברך יום ראשון על התקיעה של שופר. והשיח. גוערין בו עד שיתקע על סדר הברכות. אבל אינו חוזר ומברך. ואם ברך. ברכה שאינה צריכה היא. וגם הקהל צריכין להזהר שלא לשוח. שאין זה מברך לתקוע אלא לשמוע. ואמרו רב עמרם ורב סעדיה ז"ל, לאחר תפלת מוסף מנהג בשתי ישיבות להריע תרועה אחת גדולה כדי לערבב את השטן. ורבינו האי גאון ז"ל כתב אין עושין כזה המנהג. ולא שמענו שאבותינו נהגו כן. אלא כל אחד ואחד מתעסק בתאוותו בו. כי הא דכי אתא רב יצחק בר יוסף אמר כי מסיים שליחא דצבורא תקיעתא ביבנה. לא שמע איניש קל אוניה מקל תקועיא. למדנו מכאן שהיו רגילין לתקוע אחר התפלה. ולא שחייבין כן אלא כדי לערבב את השטן. ויפה לעשות כן ואם לא עשה כן לא הפסיד. וכן מנהגנו. עד כאן דברי בעל עשרת הדברות ז"ל.
